פסק-דין בתיק ת"א 6626-06

1.         התביעה

התובע היה , בכל המועדים הרלבנטיים, המחזיק והמפעיל של ארבעה מזנוני אוכל לחיילים, אשר הוקמו על ידו, בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, בסמוך למחנות  צבאיים,  בארבעה אתרים שונים בשטחי יהודה ושומרון (אום דרג', חצצון, תקוע ונבי מוסא). בשנת 1993 עבר התובע להתגורר בסמוך למחנה הצבאי תקוע שבמדבר יהודה (שטח אש 923), שם כאמור היה ממוקם אחד ממזנוניו, לאחר שההסתדרות הציונית העולמית (החטיבה להתיישבות) הכירה בו  בתור "מתיישב בודד" .

בשנת 1999, בעקבות ההסכם המדיני שהושג בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית ונסיגת צה"ל מהשטחים הנ"ל, פינה התובע, לבקשת הנתבעת, את ארבעת המזנונים, זאת לאחר שלטענתו הושג הסכם בינו לבין הנתבעת, לפיו הנתבעת תקצה לו, כנגד פינוי ארבעת המזנונים,  אתר אחר בו ירכז כל פעילותו.  עוד סוכם, לטענת התובע, כי הוא יוכל להציב את הציוד שיפונה על ידו מהאתרים בסמוך למיקומו של האתר החדש, עד לסיום העבודות באתר החדש. לטענת התובע, תנאי ההסכם סוכמו בינו לבין הנתבעת בעל פה, ולאחר מכן הועלו על הכתב בהסכם מודפס שנערך ע"י הנתבעת ונשלח אליו לצורך חתימתו באופן פורמאלי בלבד. בסופו של דבר, לא נחתם ההסכם על ידי התובע (ואף לא ע"י הנתבעת) אך למרות זאת מדובר לטענתו בהסכם סופי ומחייב.

בהתאם להסכם זה, פינה התובע את ארבעת המזנונים הנ"ל,  והעתיק פעילותו לשטח האש נבי מוסא, אליו אמור היה לעבור (לדבריו) לפי ההסכם. דא עקא, שאז החלה הנתבעת לפעול לפינויו מהאתר בנבי מוסא, בטענה כי המבנים שהקים במקום בלתי חוקיים.  התובע אף טען, כי במסגרת אחד מנסיונות פינויו מהמקום, בחודש פברואר 2000, הוא הותקף ע"י חיילי צה"ל והושם באזיקים, וכתוצאה מכך נגרם לו נזק גוף, הוא פונה לבית החולים  בניידת נט"ן, ומאז ועד היום סובל מבעיות לב.

בכתב התביעה  עתר, אפוא,  התובע  לאכיפת ההסכם שנחתם לכאורה בינו לבין הנתבעת , ולחיובה בפיצויי הפרה בסך של 720,000 ש"ח בגין הפסד הכנסות שנגרם לו משנת 1999 ועד הגשת התביעה דנן; בסך של 231,000 ש"ח בגין ההוצאות בהן נשא במסגרת פינוי ארבעת המזנונים והעתקת פעילותו  לאזור נבי מוסא (לרבות עלות פירוק והובלת הציוד ועלות תכנון ובניית המבנה החדש), ובסך של 50,000 ש"ח בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, כביכול, באירוע הפינוי הנ"ל.  בנוסף, עתר התובע לפיצוי בסך של 427,000 ש"ח (לפי (חישוב של  1,000 ש"ח למ"ר) בגין "פינויו ממקום מגוריו עקב הסכם מדיני כפי  שזכו לכך תושבי חבל ימית וכפי שזכו לך תושבי גוש קטיף " (ס' 25 לכתב-התביעה) (ההדגשות , כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.).   כסעד חלופי לסעד האכיפה עתר התובע לחיובה של הנתבעת בתשלום פיצויים בסך של 600,000 ש"ח כפיצויי הפרה בגין הפסד הכנסותיו בעתיד.   

סה"כ הועמדה התביעה על סך של 2,140,000 ש"ח.

2.         טענות הנתבעת

לטענת הנתבעת, כל ארבעת המזנונים שהקים התובע בשטחי יהודה שומרון היו בגדר מבנים בלתי חוקיים,  אשר הוקמו על ידו בסוף שנות ה-80  ובתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, ללא קבלת  היתרים כדין, ובשנת 1997 הוצאו  להם צווי הריסה מנהליים ע"י המינהל האזרחי באיו"ש. 

בשנת 1999, ממשיכה וטוענת הנתבעת, בעקבות נסיגת צה"ל מהשטחים בהם היו ממוקמים המזנונים , הוחלט  להוציא לפועל את אחד  מצווי ההריסה הנ"ל, המתייחס למזנון שבאזור נבי מוסא.  ואולם, לפנים משורת הדין, וכדי להימנע מהריסת המזנון  ע"י כוחות צה"ל, ניתנה לתובע הזדמנות לפנות את המזנון בכוחות עצמו, הזדמנות אשר אכן נוצלה ע"י התובע. במקביל לפינוי מזנון זה, ממשיכה וטוענת הנתבעת, התנהלו מגעים נוספים בינה לבין התובע, שמטרתם להסדיר את פעילותם הבלתי חוקית של יתר המזנונים, ובמסגרת מגעים אלו סוכם, כי התובע יפנה את כל המזנונים שהוקמו על ידו בשטחי יהודה ושומרון, על מנת למנוע את הצורך בהריסתם ע"י כוחות האיזור, ואילו רשויות האיזור מצידן יפעלו כדי לנסות ולסייע במציאת פתרון להפעלת מזנון חלופי ע"י התובע באזור נבי מוסא. בשלב זה , טוענת הנתבעת, נערכה  טיוטת הסכם, אשר נשלחה לעיונו של התובע, ובמקביל נעשו נסיונות רבים מצידה להסדיר הפעלתו של מזנון חדש ע"י התובע באזור נבי מוסא, נסיונות אשר היו מותנים בקבלת כל האישורים הנדרשים על פי דין.  בסופו של יום, טוענת הנתבעת, כי במסגרת הבדיקות המשפטיות שנערכו על ידה בנדון, הסתבר כי לפי נהלי משרד הבטחון, הפעלת מזנון בנבי מוסא צריכה להיעשות באמצעות מכרז , וכי חברת "השקם" אשר זכתה במכרז קיבלה זכיון בלעדי להפעלת מזנונים בבסיסי צה"ל.  למרות זאת, ניסתה   הנתבעת, לטענתה, לבחון גם האפשרות למתן פטור ממכרז לתובע, אפשרות אשר התבררה כבלתי אפשרית, ואף הציעה לתובע להפעיל את המזנון בנבי מוסא בתור קבלן משנה של חברת "השקם", אך התובע סירב להצעה זו,  ו" הביע תרעומת רבה על כשלון נסיונותיה לסייע לו, ואף הרחיק לכת וטען כי 'הולך שולל' " (ס' 13 לכתב-ההגנה) . בשל  כשלון המאמצים בהשגת אישורים כדין להפעלת המזנון החדש בנבי מוסא - טוענת הנתבעת- לא נחתמה בסופו של דבר טיוטת ההסכם, עובדה אשר לא מנעה  מהתובע  לעשות דין לעצמו ולהקים מחדש, בראשית שנת 2000, את המזנון בנבי מוסא לאחר שזה פונה על ידו בשנת 1999, בלי שקיבל לכך היתרי בניה כדין, ובחודש ינואר 2000 הוצאה פקודת פינוי לתובע. ביום 13/02/00 פינה התובע את המזנון פינוי עצמי, וביום 24/02/00 נמסר לו צו הפסקת עבודה. ואולם, בהמשך שנת 2000, חידש התובע, לטענת הנתבעת, את פעילות המזנון  בנבי מוסא , אם כי פעילותו במקום היתה לפרקים, בשל העדר  נוכחות קבועה של כוחות צה"ל במקום .

סופו של דבר, טוענת הנתבעת, כי מעולם לא נחתם הסכם מחייב בינה לבין התובע, וכי טיוטת ההסכם שנשלחה לו על ידה היתה כפופה, בכל מקרה, לקבלת היתרים ואישורם מכל הגורמים המוסמכים. מאחר ואישורים אלו לא התקבלו, למרות מאמציה הכנים להשיגם, לא ניתן היה לסיים את המו"מ בחתימה על הסכם, ופינויים של ארבעת המזנונים נעשה ע"י התובע  שלא במסגרת ה"הסכם" שמעולם לא נחתם, אלא מאחר ו היה מחויב המציאות - הן בשל צווי ההריסה שהוצאו להם בשנת 1997, והן בשל נסיגת צה"ל מהשטחים הנ"ל בשנת 1999.

3.         דיון והכרעה 

3.1       שאלת חוקיותם של המזנונים

מבין שיטי טענותיו של התובע, עולה הטענה (או ההנחה), כי המזנונים שהוקמו על ידו בארבעה אתרים בשטחי יהודה ושומרון היו בגדר עסקים חוקיים, וקיבלו את כל ההיתרים הנדרשים על פי דין להקמתם ולהפעלתם. גרסתה של הנתבעת, לעומת זאת,  נשענת על הטענה (או  ההנחה), כי כל המזנונים הללו היו בבחינת מבנים בלתי חוקיים, אשר הוצאו להם גם צווי הריסה.

חשיבותה של ההכרעה במחלוקת זו נוגעת, למעשה, לשורש המחלוקת בעלי הדין, בנוגע לאופי ההתחייבות שנטלה על עצמה הנתבעת (בהנחה שנטלה)  בקשר להקצאת אתר חדש לתובע : בעוד התובע טוען, כי פינוי המזנונים על ידו אמור היה להיעשות ונעשה  בפועל אך ורק בשל הבטחת הנתבעת להעביר פעילותו לאתר חדש (כלומר המדובר לשיטתו בחיובים שלובים), טוענת הנתבעת כי התובע בכל מקרה, ואף אלמלא ההסכם שנחתם עמו (בהנחה שנחתם) - צריך היה לפנות את המזנונים הנ"ל בשל היותם  מיועדים להריסה כמבנים בלתי חוקיים (כלומר המדובר לשיטתה בחיובים בלתי תלויים).

משכך , יש צורך  אפוא  להכריע תחילה בשאלה זו .

בתצהירו טען התובע, כי החל לעסוק במכירת מזון לחיילים בשנת 1987 באמצעות משאית "גזלן" עמה היה נוסע מדי יום מאזור השרון, בו התגורר באותה תקופה, לשטחי אש  שונים ברחבי יהודה ושומרון הסמוכים למחנות צבאיים של צה"ל. בשלב מסוים, בחר לרכז את פעילותו במקום אחד (בשטח אש 920 הסמוך למחנה תקוע),  שם המשיך לעסוק במכירת מזון לחיילים באמצעות המשאית שבבעלותו, ולאחר שהוכר ע"י ההסתדרות הציונית כ"מתיישב בודד", הוא עקר מגוריו לאותו אזור והתגורר ליד תקוע, בתחילה באוטובוס ולאחר מכן  בקראוון שרכש. בהמשך, טוען התובע: " רכשתי שני קרוואנים בעלות של 8,000 ש"ח, אוטובוס נוסף ומבנה פח, וכל אלו היוו את מתחם המגורים שלי. במהלך התקופה שלאחר מכן אני הקמתי, בתיאום עם הצבא, מזנונים במקומות נוספים ושמתי מכולות בשטחי אש באום דרג' ובחצצון, שם ארגנתי מזנון, סככות צל ואף העסקתי אנשים שעבדו עבורי וניהלו מזנונים אלו, ובשלב מאוחר יותר אף הקמתי מזנון נוסף בנבי מוסא. בשלב מסוים לאחר ש אנשי יחידת הפיקוח של יאיר בלומנטל  במינהל טענו כי האישורים שיש לי לא מתאימים למבנים שיש לי, הם המליצו לי על מנת להסדיר הענין, לפנות למועצה האזורית ולקבל אישור למכולות ולמבנים הקיימים, ואני נאלצתי לצורך כך לשכור מהנדס ולהכין תכניות בניה  לצורך האישור  למתחם הבית שלי וגם ליתר המזנונים בעלות של 40,000 ש"ח . בהתאם להמלצת יחידת הפיקוח, כאמור לעיל, אני הגשתי למועצה האזורית את התכניות, המועצה אישרה אותן והכל המשיך  כרגיל " (ס' 8-10 לתצהירו).

משמע כי עד לשנת 1993, עת הוכר התובע כ"מתיישב בודד" ועבר להתגורר באזור שטח אש 920  הסמוך לתקוע  (כעולה מנספחי ב' לכתב-התביעה) - הפעיל התובע מזנון נייד, ועל כן הוא לא נדרש, למעשה,  להוציא היתר בניה למזנון זה, אלא רשיון עסק בלבד. בשנת 1993 החליף התובע את המשאית במבנים נייחים, ומשכך נאלץ לקבל היתר בניה (בדיעבד) להקמת המזנונים בכל אחד  מארבעת האתרים הנ"ל.

האם קיבל התובע בפועל אישורים אלו ?!

עיון במסמכים שצירף התובע לראיותיו, מעלה כי ביום 22/04/91 התייצב התובע בפני רס"ן  יאיר בלומנטל, סגן ראש ענף תשתיות במנהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, ופתח תיק לקבלת רישוי עסק למזנון, אשר אז הופעל  על-ידו, כאמור, באמצעות משאית "גזלן", בשטח אש 920 הסמוך לתקוע.  לענין המילה "גזלן" מתבקשות שתי הערות: